Steinsaltz Commentary Bekhorot 59b – ביאור שטיינזלץ בכורות נט:‏ – Shas HaMeforash

גמרא

פירוש

אַף הַתְּשִׁיעִי אֵינוֹ קָדוֹשׁ אֶלָּא א״כאִם כֵּן נֶעֱקַר שֵׁם עֲשִׂירִי הֵימֶנּוּ וְהַדִּין נוֹתֵן. וּמָה אַחַד עָשָׂר שֶׁהוּא עוֹשֶׂה קְדוּשָּׁה לִיקְרַב אֵינוֹ קָדוֹשׁ אֶלָּא א״כאִם כֵּן נֶעֱקַר שֵׁם עֲשִׂירִי הֵימֶנּוּ תְּשִׁיעִי שֶׁאֵין עוֹשֶׂה קְדוּשָּׁה לִיקְרַב אֵינוֹ דִּין שֶׁאִם נֶעֱקַר שֵׁם עֲשִׂירִי הֵימֶנּוּ אִין אִי לָא לָא. הִיא הַנּוֹתֶנֶת אַחַד עָשָׂר שֶׁהוּא עוֹשֶׂה קְדוּשָּׁה לִיקְרַב אִי נֶעֱקַר שֵׁם עֲשִׂירִי הֵימֶנּוּ אִין אִי לָא לָא תְּשִׁיעִי שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה קְדוּשָּׁה לִיקְרַב אע״גאַף עַל גַּב דְּלָא נֶעֱקַר שֵׁם עֲשִׂירִי הֵימֶנּוּ. אִי נָמֵי אַחַד עָשָׂר דְּאִיבָּרַר לֵיהּ עֲשִׂירִי אִי נֶעֱקַר שֵׁם עֲשִׂירִי הֵימֶנּוּ אִין אִי לָא לָא. תְּשִׁיעִי דְּאַכַּתִּי לָא אִיבָּרַר לֵיהּ עֲשִׂירִי ואע״גוְאַף עַל גַּב דְּלָא נֶעֱקַר שֵׁם עֲשִׂירִי הֵימֶנּוּ תּוּ לָא מִידִּי. אָמַר רָבָא מִנְיָן הָרָאוּי פּוֹטֵר מְנָא לֵיהּ לְרָבָא הָא אִילֵּימָא מֵהָא דִּתְנַן קָפַץ אֶחָד מִן הַמְּנוּיִין לְתוֹכָן כּוּלָּן פְּטוּרִין מְנוּיִין גּוּפַיְיהוּ דְּאִיפְּטַרוּ לָאו בְּמִנְיָן הָרָאוּי. וְדִלְמָא דְּעַשַּׂר עִילָּוַיְיהוּ. הָהִיא לָא מָצֵית אָמְרַתְּ הָא תָּנֵי מִן הַמְעוּשָּׂרִין לְתוֹכָן. וְדִלְמָא מַאי מְעוּשָּׂרִין מַעֲשֵׂר דַּוְקָא דַּיְקָא נָמֵי דְּקָתָנֵי יִרְעוּ. אֶלָּא אָמַר רָבָא אָמַר קְרָא {ויקרא כ״ז:ל״ב} יַעֲבוֹר וְלֹא שֶׁכְּבָר עָבַר מַאי שֶׁכְּבָר עָבַר אִי דְּעַשַּׂר עִילָּוַיְיהוּ צְרִיכָא לְמֵימְרָא אֶלָּא לָאו דְּאִיפְּטַרוּ לְהוּ בְּמִנְיָן הָרָאוּי שְׁמַע מִינַּהּ. תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרָבָא ^אהָיוּ לוֹ עֲשָׂרָה טְלָאִים וְהִכְנִיסָן לַדִּיר וּמָנֶה חֲמִשָּׁה וּמֵת אֶחָד מֵהֶם אִם מִן הַמְּנוּיִים מֵת מוֹנֶה וּמַשְׁלִים עֲלֵיהֶם ^בוְאִם מִשֶּׁאֵינָן מְנוּיִים מֵת מְנוּיִים פְּטוּרִין וְשֶׁאֵינָן מְנוּיִים מִצְטָרְפִין לַגּוֹרֶן אַחֵר. וְאָמַר רָבָא ^גהָיוּ לוֹ י״דאַרְבָּעָה עָשָׂר טְלָאִים וְהִכְנִיסָן לְדִיר וְיָצְאוּ שִׁשָּׁה בְּפֶתַח זֶה וְאַרְבָּעָה בְּפֶתַח זֶה וְאַרְבָּעָה נִשְׁתַּיְּירוּ שָׁם אוֹתָם אַרְבָּעָה אִם בְּפֶתַח הַשִּׁשָּׁה יָצְאוּ נוֹטֵל אֶחָד מֵהֶם וְהַשְּׁאָר מִצְטָרְפִין לְגוֹרֶן אַחֵר. וְאִם לָאו שִׁשָּׁה פְּטוּרִין וְאַרְבָּעָה אַרְבְּעָה מִצְטָרְפִין לְגוֹרֶן אַחֵר. ^דיָצְאוּ אַרְבָּעָה בְּפֶתַח זֶה וְשִׁשָּׁה בְּפֶתַח זֶה וְנִשְׁתַּיְּירוּ שָׁם אַרְבָּעָה אִם אוֹתָם אַרְבָּעָה בְּפֶתַח הַשִּׁשָּׁה יָצְאוּ נוֹטֵל מֵהֶם אֶחָד וְהַשְּׁאָר פְּטוּרִים וְאִם לָאו אַרְבָּעָה וְשִׁשָּׁה פְּטוּרִים וְאַרְבָּעָה מִצְטָרְפִין לְגוֹרֶן אַחֵר. ^היָצְאוּ אַרְבָּעָה בְּפֶתַח זֶה וְאַרְבָּעָה בְּפֶתַח זֶה וְנִשְׁתַּיְּירוּ שָׁם שִׁשָּׁה אִם אוֹתָן שִׁשָּׁה יָצְאוּ בְּפֶתַח אֶחָד נוֹטֵל מֵהֶם אֶחָד וְהַשְּׁאָר פְּטוּרִים וְאִם לָאו אַרְבָּעָה פְּטוּרִים וְשִׁשָּׁה מִצְטָרְפִין לְגוֹרֶן אַחֵר. מַאי קמ״לקָא מַשְׁמַע לַן דְּמִנְיָן הָרָאוּי פּוֹטֵר והאמר רָבָא חֲדָא זִמְנָא מַהוּ דְּתֵימָא וַדַּאי מִנְיָן הָרָאוּי אָמְרִינַן סְפֵק מִנְיָן הָרָאוּי דַּחֲזֵי לְהָכָא וְדַחֲזֵי לְהָכָא לָא אָמְרִינַן קמ״לקָא מַשְׁמַע לַן. וְאָמַר רָבָא הָיוּ לוֹ חֲמִשָּׁה עָשָׂר טְלָאִים ^ולֹא יֹאמַר אֶבְרוֹר עֲשָׂרָה וְאַכְנִיסֵם לַדִּיר וְאֶטּוֹל מֵהֶם אֶחָד וְהַשְּׁאָר פְּטוּרִים אֶלָּא כּוֹנְסָן לַדִּיר וּמוֹצִיא עֲשָׂרָה וְנוֹטֵל מֵהֶם אֶחָד וְהַשְּׁאָר מִצְטָרְפִין לְגוֹרֶן אַחֵר תַּנְיָא נָמֵי הָכִי הָיוּ לוֹ חֲמִשָּׁה עָשָׂר טְלָאִיםמהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)

הערות

^א רמב״ם הלכות בכורות ח׳:ט׳

^ב רמב״ם הלכות בכורות ח׳:י׳

^ג רמב״ם הלכות בכורות ח׳:י׳

^ד רמב״ם הלכות בכורות ח׳:י׳

^ה רמב״ם הלכות בכורות ח׳:י׳

^ו רמב״ם הלכות בכורות ז׳:ט׳

אף התשיעי שקרא לו ״עשירי״ אינו קדוש ליאכל במומו, אלא אם כן נעקר שם עשירי הימנו (ממנו), מן העשירי, כלומר, שטעה וקרא לעשירי בשם ״תשיעי״. והדין נותן שכן הוא: ומה אחד עשר שהוא עושה קדושה חמורה ליקרב קרבן שלמים (ראה במשנה להן ס,א), אינו קדוש כשקרא לו ״עשירי״, אלא אם כן נעקר שם עשירי הימנו (מן העשירי), תשיעי שאם קרא לו ״עשירי״ אין עושה קדושה ליקרב, אלא רק קדושה קלה, שאסור לאוכלו בלא מום — אינו דין שרק אם נעקר שם עשירי הימנו — אין [כן] קדוש כשקרא לו ״עשירי״, אי [אם] לא — לא קדוש? ודוחים את הטענה: הבחנה זו עצמה שבין דין התשיעי ודין האחד עשר, היא הנותנת, מוכיחה להיפך: אחד עשר שהוא עושה קדושה חמורה ליקרב, דוקא אי [אם] נעקר שם עשירי הימנו — אין [כן], חלה הקדושה על האחד עשר, אי [אם] לא — לא חלה. אבל תשיעי, שאינו עושה קדושה ליקרב, אלא רק לאוכלו במומו, יש בכוח קדושה קלה זו לחול אף על גב [אף על פי] שלא נעקר שם עשירי הימנו. אי נמי [או גם כן], יש טעם אחר להבחין ביניהם: לגבי האחד עשר, דאיברר ליה [שכבר התברר לו] העשירי, שכבר יצא, רק אי [אם] נעקר שם עשירי הימנו מן העשירי עצמו — אין [כן], חלה קדושה על האחד עשר, אבל אי [אם] לא נעקר שם העשירי ממנו — לא חלה קדושה על האחד עשר. אבל בתשיעי, דאכתי לא איברר ליה [שעדיין לא התברר לו] מיהו העשירי, שהרי עדיין לא יצא העשירי, אם טעה וקרא לתשיעי בשם ״עשירי״ — חלה קדושה על התשיעי, ואף על גב [ואף על פי] שאחר כך לא נעקר שם עשירי הימנו, מן העשירי. ומוסיפים: תו לא מידי [ושוב אין להקשות דבר] על טענות אלו, ונדחו דברי ר׳ שמעון בן יהודה משום ר׳ שמעון. א אמר רבא: מנין הראוי פוטר, שכל טלה שנמנה למעשר בשעה שהיה בדיר מספר ראוי של טלאים — נפטר מן המעשר, גם אם לא נתקדש העשירי, וכגון שמת. ושואלים: מנא ליה [מנין לו] לרבא הא [הלכה זו]? אילימא מהא דתנן [אם תאמר מזו ששנינו במשנתנו]: קפץ אחד מן המנויין, שכבר יצאו בפתח, לתוכן, לתוך אלו שבתוך הדיר — כולן פטורין, מפני שכל אחד הוא ספק מנוי כבר. ויש לשאול: מנויין גופייהו דאיפטרו [עצמם שנפטרו], במה הם נפטרו? לאו [האם לא] במנין הראוי, מפני שהיו ראויים להתעשר? ודוחים: ודלמא דעשר עילוייהו [ושמא מדובר שעישר עליהם], כלומר, שיצא גם עשירי והתקדש, ובגללו נפטרו! ומשיבים: ההיא לא מצית אמרת [תשובה זו אינך יכול לומר], הא תני [שהרי שנה] לאחר מכן דין זה: קפץ אחד מן המעושרין לתוכן! ודוחים: ודלמא [ושמא] מאי [מה פירוש] ״מעושרין״? מעשר דוקא, כלומר, בהמות שנתקדשו כמעשר. ומסייעים לכך: דיקא נמי [מדוייק גם כן] הדבר, ממה דקתני [שהוא שונה בדינם]: כולם ירעו עד שיפול בהם מום, ורק אז ייאכלו כדין מעשר, מפני שכולם ספק מעשר! ונמצא שאי אפשר להוכיח ש״המנויין״ ששנינו במשנתנו נפטרו בגלל מנין הראוי. אלא אמר רבא: מכאן יש ראיה שמנין הראוי פוטר, אמר קרא [הכתוב]: ״כל אשר יעבור תחת השבט העשירי יהיה קודש״ (ויקרא כז, לב), ויש לדייק: ״יעבר״ — ולא שכבר עבר. ויש לשאול: מאי [מה פירוש] ״שכבר עבר״? אי דעשר עילוייהו [אם שכבר עישר עליהם], שהוציא עשירי אחריהם — צריכא למימרא [צריך הדבר הזה להיאמר], שאין מעבירם לעשרם בשנית? אלא לאו דאיפטרו להו [האם לא מדובר שנפטרו להם] בלא שיצא עשירי אחריהם, אלא בעצם מנין הראוי. שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא. ומעירים, תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רבא: היו לו עשרה טלאים והכניסן לדיר, ומנה חמשה, ומת אחד מהם; אם אחד מן המנויים כבר מת — מונה ומשלים עליהם עד העשירי ומקדשו, אם אחד משאינן מנויים עדיין מת — המנויים כבר פטורין במנין הראוי, ושאינן מנויים עדיין, שהיו בפנים — נאסר לאוכלם ולמוכרם בלא מעשר, ומצטרפין עם טלאים אחרים להתעשר בגורן אחר. ב ובאותו ענין אמר רבא: היו לו ארבעה עשר טלאים והכניסן לדיר, ויצאו תחילה ששה בפתח זה, ולאחר מכן ארבעה בפתח זה, בפתח אחר, וארבעה נשתיירו שם. אותם ארבעה שנשתיירו, אם בפתח שיצאו הששה, אף הם יצאו — נוטל אחד מהם (האחרון) למעשר, והשאר, הארבעה שיצאו בפתח השני — חייבים במעשר, ומצטרפין לגורן אחר, מפני שכשהחלו לצאת בפתח האחר כדי להתעשר — לא היה מנין ראוי, שהרי היו בדיר רק שמונה. ואם לאו, שלא יצאו הארבעה שנותרו בפתח שיצאו בו הששה, אלא שנשתיירו בדיר, או שיצאו בפתח השני — הששה שיצאו תחילה פטורין, שהרי כשיצאו היה בדיר מנין הראוי, וארבעה ארבעה מצטרפין לגורן אחר, מפני שכשהחלו הארבעה לצאת בפתח השני כדי להתעשר, כבר לא היו בדיר עשרה. יצאו תחילה ארבעה בפתח זה ולאחר מכן ששה בפתח זה, ונשתיירו שם ארבעה, אם אותם ארבעה בפתח הששה יצאו — נוטל מהם אחד למעשר, והשאר, הארבעה שיצאו ראשונים — פטורים, שהרי יצאו כשהיה שם מנין הראוי. ואם לאו [לא], שיצאו הארבעה שנותרו בפתח שיצאו בו הארבעה הראשונים, או שלא יצאו בכלל — הארבעה שיצאו ראשונים והששה שיצאו בפתח השני, פטורים, שהרי יצאו בשעה שהיה בדיר מנין הראוי, והארבעה שנותרו מצטרפין לגורן אחר, מפני שבפתח שיצאו הם לא היו חלק ממנין עשרה. יצאו תחילה ארבעה בפתח זה, וארבעה בפתח זה, ונשתיירו שם ששה, אם אותן ששה יצאו בפתח אחד — הצטרפו לארבעה שיצאו כבר באותו פתח, ונוטל מהם אחד למעשר. והשאר, הארבעה שיצאו בפתח האחר — פטורים, שהרי יצאו במנין הראוי, כשהיו ששה בדיר, שהיו ראויים להצטרף עמהם. ואם לאו [לא], שלא יצאו הששה בעקבות הארבעה — ארבעה הראשונים וארבעה האחרונים פטורים, וששה מצטרפין לגורן אחר. ושואלים: מאי קא משמע לן [מה משמיע לנו] בכל הדברים הללו, שמנין הראוי פוטר? והאמר [והרי כבר אמר] רבא דבר זה חדא זמנא [פעם אחת]! ומשיבים, מהו דתימא [שתאמר]: ודאי מנין הראוי אמרינן [אומרים אנו] שהוא פוטר, אבל ספק מנין הראוי, וכגון שהחלו לצאת בשני פתחים, דחזי להכא ודחזי להכא [שהנותרים בפנים ראויים לצאת לכאן וראויים לכאן], ואולי לא יצאו בפתח זה — לא אמרינן [אין אנו אומרים], שיתקיים במנויים כבר דין מנין הראוי, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] שגם זה פוטר. ג ואמר רבא: היו לו חמשה עשר טלאים, והגיע זמן הגורן — לא יאמר: אברור עשרה מהם ואכניסם לדיר ואטול מהם אחד למעשר, והשאר שלא היו בתוך הדיר יהיו פטורים, מפני שכעת אין לי עשרה. אלא כונסן כולם לדיר, ומוציא עשרה מן הפתח ונוטל מהם אחד (האחרון) למעשר, והשאר, שהיו בתוך הדיר כשעישר, נתחייבו במעשר, וממתין שייוולדו לו טלאים נוספים, ומצטרפין עימם לגורן אחר. ומעירים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: היו לו חמשה עשר טלאים —מהדורת ויליאם דוידסון של תלמוד קורן נאה, עם ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ אבן-ישראל (CC-BY-NC 4.0)

הערות

Gemara

Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון